מוצאי שבת או פוסט שבת?

אני רוצה לשתף אתכם בהגיגים על מוסף מוצ"ש של מקור ראשון.  מי מכן שקוראת 'מקור ראשון' שמה לב אולי, שלפני כחודש התחילו להוציא מוסף תרבות חדש. כשדיברו מראש שהולך לצאת מוסף כזה חשבתי לעצמי, שכמה נחמד, נקבל חוברת קטנה שיהיו בה המלצות לאן דוסים שכמותנו יכולים לצאת לבלות, בלי להוריד את העיניים כל חמש דקות מהבמה.

פתאום הגיעה לביתי חוברת עבה, 85 עמודים צבעוניים על דף יקר, שעוסקים בפרטי פרטים בכל מה שיש לתרבות הכללית במדינת ישראל להציע. טלוויזיה, קולנוע, מוזיקה, סלבז. כותבים מוכשרים "מיטב בנינו" בני 30 וקצת משקיעים מחשבה בניתוח אינטליגנטי של סדרות חדשות, מופעים וכו'.

ברגע הראשון הייתי בשוק. כמה אנרגיה, זמן ואינטלקט אפשר להשקיע במושג 'בילוי ופנאי' (אגב, אני משערת שהם חושבים שהם עוסקים ברוח ותרבות ולא בבילוי ופנאי, יש ניחוח קליל של משהו מזה אצל שני כותבים שם- זעיר בכמות ובאיכות),  ברגע השני הבנתי שיש כאן משהו הרבה יותר דרמטי, שביני לביני קראתי לו "המהפכה הפוסט תורנית".

מה כוונתי? לעניות דעתי מאז שהקים הרב נריה את דור הכיפות הסרוגות בדמות ישיבות בני עקיבא ולאחריהן ישיבות ההסדר, נוצר דימוי כאילו הציבור הדתי עסוק בערכים, תורה ואידיאלים של קידוש ה', וכאילו הדמויות הכי משמעותיות בציבוריות של המגזר הזה הם הרבנים ובני התורה, כאשר כל השאר מסתובבים באיזו התנצלות על כך שבלית ברירה ובחוסר כישרון הם ירדו מן הקודש אל שגרת החיים והעיקר שהם "קובעים עיתים".

לתדמית הזו היה קשר חלקי בלבד עם המציאות, אמנם אנשי היי טק רבים בפתח תקווה, מודיעין וכו' המשיכו לשאת עיניים לראש הישיבה שלהם, אבל זה היה מעין זיכרון עמום של גיל נעורים + שלא נעים להודות שאתה כבר ממש לא שם.

 מבחינת הפרהסיה הציבורית לא נוצר משהו אחר.  כיחידים אנשים צרכו תרבות כללית, הלכו לסרטים, הופעות ולפעמים גם פאבים ומועדונים, אבל כשהקהילה אירגנה משהו זה תמיד היה יום עיון עם הרב X והרב Y +חבר כנסת מהאיחוד הלאומי והרקדה לסיום. הציבור הפוסט ישיבתי שהלך והתרחק מהנושאים שהעסיקו אותו בשנות ה- 20 של חייו, הלך וגדל, אבל תמיד הרגיש סוג ב' ולא פצה פה במישור הציבורי.

 בשנים האחרונות קורה שינוי,  זה התחיל עם 'סרוגים' , המשיך עם פאבים דתיים בירושלים והושלם עם העיתון מוצ"ש. יש ציבוריות דתית לאומית שהמושגים התורניים לא מעניינים אותה והיא גם לא מתכוונת לעשות כאילו שהם כן. היא גם לא מתכוונת להיפגש בסתר בפאב דתי, לשתות אלכוהול ולקוות שאף מורה לשעבר מהאולפנא לא תעבור בסביבה. בחברה הזו חושבים על כיף, בילויים, בגדים ופרסום וגם מוציאים על זה עיתון הכי גדול והכי יקר שאי פעם יצא במגזרינו.. 

עד כאן ניתוח המציאות – אז מה דעתי על זה? קודם כל מעניין אותי לדעת מה דעתכן. אשר לדעתי היא מחולקת לכמה סעיפים. מלכתחילה לו היו שואלים אותי אם להוציא עיתון כזה הייתי מתנגדת. אני חושבת שמה שאפשר לתת לו מקום ברמת הפרגון לצרכים של הפרט לא צריך להיות הזירה הציבורית . ז"א אני בעד בילוי ופנאי (ולא רק בקדושה), אני נגד שזה יהפוך להיות השיג והשיח הציבורי ועוד בבמה שיש בה יותר מהרגשה של סגידה לתחום (ומי שנזכרת עין אי"ה על 'מוסקים ובוצרים בטהרה' עוסק בדיוק בזה). אבל כידוע לא שאלו אותי והעיתון יוצא לאור בגאווה. ועל עובדה זו יש לי רגש אמביוולנטי.           מצד אחד – כואבת לי העובדה שהמפעל החינוכי הגדול של הציבור הדתי שעליו גאוותו "עולם הישיבות" לא מצליח להיות רלוונטי להמוני יוצאי חלציו. מצד שני אני מאמינה באמת שאנשים יודעים מה חסר להם ושאם הם מצביעים ברגליים שהרוח הזו לא מחייה אותם אז באמת משהו גדול מאוד חסר. ובעיקרון, תמיד כשבועה מתנפצת, אני שמחה, כי זה מבטיח פחות זיוף ויותר כנות שזה תמיד טוב. 

העולם התורני בגדול מזמין את הנכנסים בשעריו להתרחק מסערות החיים ולהתקרב לעולם חדש שבבסיסו עומד מושג הקדושה. משמעות המילה "קדושה" היא נבדלות, והעצמה שבחיים לא סתם מתכהה מול הרגשת הקדושה.

וזה לא משנה כמה ידברו על "קידוש החול" - הסיסמאות של תורה וחיים, קודש וחול וכו' כשהן נאמרות מתוך בית המדרש יש בהן משהו לא אמין. כאילו, מתי פעם אחרונה לקחת ביס עסיסי מהחיים שאתה אומר לי שאפשר לקדש אותם?!

בשנות השיטוט שלי בעולם הרוח היהודי לא מצאתי יישוב הדעת לניגוד. זאת אומרת תיאורטית, עיונית אני יכולה לתת לכם 150 תירוצים ליישוב הסתירה, אבל קיומית, מודל חי של מפגש נכון בין קדושה וחיים עדיין לא מצאתי.

במובן הזה ההתעקשות לגעת בחיים הוא דבר טוב, אפילו אם הוא חלול בינתיים ואם אוהבי התורה יעדיפו לחיות את החיים ולא לדבר עליהם אז אולי קידוש החול וכל יתר הסיסמאות יהפכו למציאות.    

מתן תורה שמח !
עירית