בס"ד
לשני בתי ישראל/ הרב אבינח ברנר
מסכת אבות פרק א משניות ד,ה:
יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קבלו מהם.
|
יוסי בן יועזר אומר:
יהי ביתך בית ועד לחכמים,
והוי מתאבק בעפר רגליהם,
והוי שותה בצמא את דבריהם:
|
יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר:
יהי ביתך פתוח לרוחה
ויהיו עניים בני ביתך,
ואל תרבה שיחה עם האשה
|
יוסי בן יועזר מנחה את האדם לבנות את ביתו כבית ועד לחכמים. לכאורה – פשיטא. הלא לכך אנו בדיוק מצפים מרב – שינחה את תלמידיו לארח תלמידי חכמים בביתם...
אלא שצריך לזכור שאנו בתקופה של התייוונות, שאיננה פוסחת גם על תלמידי החכמים: רבו של ר' יוסי הוא אנטיגנוס איש סוכו, שתלמידיו הכופרים הקימו את הצדוקיות, הכפירה בתורה שבעל פה, כאילו תלמידי חכמים אינם אלה שמייצגים את המשך התורה.
מסופר שבנו של ר' יוסי לא נהג כשורה ועל כן החליט אביו להקדיש את נכסיו לבית המקדש. כמה כאב לב במשפט כזה! הבן של הנשיא, בימי שיא ההתייוונות – לא נוהג כשורה.
והסיפור אולי הכי מוכר הוא על בן אחיו – יקום איש צרורות.
אם כן, שבמצב כזה, בו בכל בית יש דתל"ש, בכל בחור טמון ספקן המתלבט מהי הדרך הנכונה – במצב זה - לא פלא שר' יוסי מנחה – תדאגו להיות כמה שיותר סביב תלמידי חכמים. תקיפו את עצמיכם בתורה, בקדושה. תבנו בית של קדושה. רק בדרך זו לא תגיעו אל הצד השני – אל המתייוונים או הצדוקים. אין מה לעשות – כל אחד בוחר להיות בצד מסויים. אדם שלא ימלא את ביתו בתורה – מיד הבית יתמלא בדברים אחרים – אין ריק.
ועוד דבר נאמר עליו (סוטה מז, ב): "משמת ר' יוסי בן יועזר איש צרידה – בטלו האשכולות". ופירשו ראשונים: איש שהכל בו - תורה ועשירות. אם רב "רגיל", כוללניק, היה דורש למלא את ביתך בתורה – הרי זה אכן "פשיטא"... אבל רב עשיר, שמעורה בחיי החברה הגבוהים – כשהוא אומר את זאת - יש לכך ערך גדול יותר. הוא מכיר את העולם הגדול. כמו שלמה המלך – עשיר מופלג. וכשהוא אומר "הבל הבלים הכל הבל" יש לכך משמעות רבה יותר מאשר אילו עני מרוד היה אומר זאת.
בקלות היה יכול ר' יוסי לומר – יהיה ביתך בית וועד לעשירים, כדי שיתרמו כספים למוסדות, ינדבו כספים למטרות נעלות וכו' וכו'. ולא בחר לומר זאת. היה יכול לומר: אתה, העשיר, דאג לנדב כסף על שם הוריך, מכריך וכו'. וזה כמובן נכון. אך ר' יוסי בחר לומר דווקא מפני שהוא עשיר – דע מה העיקר – בית ועד לחכמים.
בית ועד לחכמים, הווה אומר, יתכן שהבית קצת יתלכלך, שיהיו פירורים על הרצפה, שלא תשמר צנעת הפרט, שזה אולי יפריע לאחד מבני הבית לישון, שעל הספה אולי יהיו קצת כתמים – ולמרות זאת – תזמין את כל החכמים. זה חשוב.
והוי מתאבק בעפר רגליהם –
א. היות שישבו על הרצפה, היה עפר עולה מרגליהם של החכמים. זהו הפירוש הטכני.
ב. הפירוש הפשוט הוא ההתבטלות לחכמים. לרצות להיות כל כך קרוב עד שמרגליהם יעלה עליו עפר. זו הכרעה לא פשוטה של אדם - לבוא ולומר, יש מישהו חכם ממני. יש חכמים שלימודם, חכמתם, אישיות, התנהגותם, מביאה אותם לגדולה. ואני מחליט, להתדבק בהם. אני איש חכם, עובד בעבודה מכובדת, מרוויח טוב, ובכל זאת, מבין שלתורה יש מה לומר, ואני לא הגעתי לגדולה כזו, ועל כן, אשמע מה יש לחכמים לומר על זה.
* * *
יוסי בן יוחנן מנחה את האדם לפתוח את ביתו. ובנוסף: ש"יהיו עניים בני ביתך" – מה נוסף כאן? א. בית פתוח לרווחה זה עדיין יכול לכלול קבוצה מאד מוגדרת של אנשים שמותרים בכניסה. רק ממעמד מאד מסויים. ב. שיהיו בני ביתך. ממש. שתרגיש שאתה צריך לדאוג להם. יש עניים ממש, יש עניים בדעת. לא ראו אף פעם שבת – גם אותם. שירגישו בבית. אפשר שאתה יכול לדאוג לעני – אבל את הכל אתה עושה בדביל הכבוד שלך. חלק מהכבוד שלך זה שידעו השכנים על התרומות שלך... ההנחיה כאן היא שונה: העניים צריכים להרגיש בני בית – לכבודם ולכבוד הקב"ה ולא לכבודך.
* * *
שני החכמים משתמשים באותה תבנית ובאותו דימוי (יהי ביתך... והוי). זהו טקסט פיוטי עם משקל, קצב, חרוז, עם תוספת של משלים: יהי ביתך=יהיו חייך, מתאבק בעפר (דבקות) שותה בצמא (שקיקה ללימוד).
וכמדומה שבכוונה תחילה הוצמדו שתי המשניות הללו. עיקר הלימוד שלהם הוא לא במשנה עצמה אלא במתח שבין שני המודלים של הבתים.
כל אחד מן החכמים ראה לנגד עיניו בית אחר:
נצייר בעינינו את הבית של יוסי בן יועזר: זהו בית של ספריות, של אברך ירא שמים, קצת אפלולי, שקט, אדם שבא לבית צריך לדפוק בזהירות וביראת כבוד על הדלת שלא להפריע של לימוד התורה שספוג בבית.
הבית של יוסי בן יוחנן הוא ההיפך הגמור: בית שלא צריך לדפוק בו על הדלת, איך שנכנסים יש שלחן עם כיבוד. בית חברתי מאד.
אגב, יש לשאול מה קשור המשפט "ואל תרבה שיחה עם האשה"? לכאורה הוא לא שייך לכאן? יתכן, שדווקא בבית שמניף את דגל הפתיחות החברתית – צריך להזהר מערבוב. זו אזהרה למארח ולמתארח. נכון, הצד החברתי הוא החזק בבית הזה – אך לא להגיע לקלות רוח מדי שעלולה לגבות מחיר יקר מאד ביחסים שבין איש לאשתו ובכלל שבין המינים.
לא בכדי שם רבי את המשניות כך אחת ליד השניה, ובאותה תבנית. אלו שני רבנים שחיו באותה תקופה, חיו יחד - אחד נשיא ואחד אב"ד. ובכל זאת כל אחד אמר משהו אחר. כל אחד ראה לנגד עיניו בית אחר. אחד העמיד בצורה קיצונית מאד – במרכז ההוויה החינוכית את התורה והחכמה. והשני את החברה והמידות.
מקובלים אנו שישנה מחלוקת בין הראשונים מהו עיקר האדם:
לרמב"ם תכלית האדם בשכלו, בהשגת המופשט.
לר' יוסף אלבו, בעל 'חובות הלבבות' עיקרו עשיית הטוב והחסד.
לרמב"ם כל עניינם של המצוות החברתיות, של תיקון המידות – כדי שיוכל האדם להשכיל בקלות רבה יותר, להגיע לידיעות בפילוסופיה ובחכמות.
ואילו לדעת בעל חובות הלבבות – להיפך, השכל נועד לשרת את האדם כדי שיהיה טוב יותר, מוסרי יותר, עד שכל החברה כולה תיתקן.
ר' יהודה הנשיא לא רצה לעשות שלום בין הבתים הללו. להיפך! זהו האתגר. אלו שני ערכים. הוא אף הגדיל לעשות – הוא השתמש באותם דימויים, באותה תבנית. ויכוח נוקב בין החכמים.
איך לפרנס את הניגוד? איך לממש את שני הערכים? הם אינם סותרים, אבל הפרקטיקה של החיים מאפשרת לעסוק רק באחד מהם: ללמוד חכמה או לבקר חולים? לגור בירושלים או בפריפריה?
כל אחד ואחד צריך לבחור את ביתו כפי מה שראוי לו.
פירוש הפוך, וידוע מאד הוא פירושו של ר' חיים מוולוז'ין: הוי מתאבק – תאבק איתם. אל תסכים איתם. שהבית שלך היה בית ועד לחכמים ותהיה מתאבק איתם. אבל כל הזמן תזכור שאתה בעפר רגליהם. זה פירוש אופייני לוולוז'ין. כך הוא גם ממשיך להסביר את "והוי שותה בצמא" – תשתה הרבה וכל הזמן תהיה בצמא. אל תרווה אף פעם.
.bmp?id=8698310)
בטעינה...