שמעתם על פרדוקס הכללים? לא שמעתן?! טוב, למען האמת זו המצאה שלי.

כיוון שמאז שאני זוכרת את עצמי יש לי שיג ושיח פנימי עם כללים חוקים ומסגרות, אני מוצאת את עצמי מהרהרת לגבי טיבם. אחד ההרהורים שתקף אותי לאחרונה הוא הפרדוקס של הכללים.

יש מודל , תבנית שחוזרת על עצמה במצבים רבים והיא : האדם/החברה מזהים תוכן מסוים שהוא בעל ערך, כדי להגן עליו נוצרים כללי מסגרת, הכללים נטמעים במהלך השנים עד שהם תופסים את המקום המרכזי בתודעת האדם, והתוכן (שלשם ההגנה עליו נוצרו הכללים) הולך ונשכח.

כמה דוגמאות: כולכן עשיתן שירות לאומי . התנדבתן. כדי לייצב את השירות הלאומי נקבעו כללים של מסגרת שעות וכו'. הכללים שהיו תנאי המינימום הפכו להיות הדבר בעצמו. בתפקידים רבים השירות הלאומי הוא עבודה של 40 ש"ש שהמשכורת עליה פשוט נמוכה מהרגיל ומקנה זכויות מסוג אחר. גם עולם האקדמיה והשדות המקצועיים עברו תהליך דומה. החברה יצרה מערכת של תארים אקדמאיים כדי שניתן יהיה לקבוע קריטריונים ברורים להשכלה. ההשכלה היא המטרה התארים אמצעי מסגרת כדי להגן עליה שתהיה רצינית ואמינה. ברבות הזמן הופכים התארים ל"דבר האמיתי" וההשכלה עצמה נעשית חסרת משמעות. שאיפת האדם היא לעמוד בתנאי המסגרת כיוון שרק הם עומדים למבחן.

דוגמא נוספת- התפילה היא פניה של האדם אל בורא עולם. כדי לבסס את הפניה הזו כדבר קבוע ובעל תוכן משמעותי נקבעו זמנים ונוסחים. עם הזמן הפכה החובה לומר מילים מסוימות בזמנים מסוימים לחובה דתית שמקומה בחיי האדם המאמין גדולה בהרבה מהמטרה המקורית. אם תרצו כל עולם ההלכה סובל מהתופעה הזו. ההלכה , שנועדה לבסס מערכת ערכים מוסריים ורוחניים בחיי האדם, הפכה ל'חי הנושא את עצמו' ועמידה במערכת הכללים של ההלכה הפכה לתוכן המרכזי של החיים הדתיים.

אז למה פרדוקס? כי באמת ובתמים אנחנו יוצרים את הכללים בשביל התוכן. ככל שהתוכן יותר חשוב לנו כך אנחנו משקיעים יותר בכללים משוכללים ומפורטים שיגנו ויבססו אותו. אבל באופן פרדוכסלי ככל שהכלל יותר חזק הוא תופס את מקומה של המהות שלשמה נוצר.

התוצאה של התבנית הזו בעיני היא קשה באופן עמוק. התכנים האמיתיים של החיים נזנחים. המהויות נשכחות. המסגרות הריקות מנהלות את עולמינו. זה בסדר שאין השכלה העיקר שיש תואר. בסדר שאין עבודת ה' העיקר שהריטואל הקבוע של המסגרת הדתית ממשיך להתקיים בקפדנות. על קצה של אי עמידה בכללים הכל נעצר אבל על אובדן התוכן אין פוצה פה. אם תרצו זה יסוד העבודה זרה כמו שמסביר הרמב"ם המפורסם בתחילת הלכות עבודה זרה. בתחילה עבדו את ה' – את התוכן- לצורך העבודה הזו יצרו מסגרות וריטואלים דתיים, עם הזמן נשכח התוכן המקורי ונשארו רק הריטואלים. כך שכח האדם את ה'. וזהו מהותו של הפסל. צורה חלולה מתוכן.

הבנה של הפרדוקס לא מהווה פיתרון. היא רק התחלה של מחשבה על דרכי התמודדות. אתן מוזמנות לשלוח מצבים שבהם אתן פוגשות את התבנית הזו והצעות שלכן להתמודד איתה. בעז"ה נפרסם תגובות נבחרות...


החזרה אל הארץ/ שולמית בן שעיה

מצווה לטעום בפה מלא

מתענוג מתיקות זיו הקדושה הרעננה של ארץ ישראל.

למען תשבעו וינקתם משוד תנחומיה,

למען תמוצו והתענגתם מזיו כבודה.

וצריכים להודיע לכל העולם כולו,

לעלובי הגלות האפלה,

כי הצינור של החיים המלאים שפע אור ונעימות קדושה

של ארץ חמדתנו החל להפתח,

הניצנים נראו בארץ,

עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו.

ארץ נעימה דורשת היא את בניה, פושטת היא את זרועותיה אליהם באהבה,

על כל פשעים היא מכסה באהבתה.

(אורות ישראל ט,ט)

 

ט"ו בשבט – יום חגה של ארץ ישראל.

חזרנו אל הארץ.

לא פשוטה היא חזרתנו אליה, עיכובים לאין מספר, התמודדויות, נסיגות, כאילו לא הפנמנו את מציאות היותנו כאן, בנים השבים אל אדמתם.

מספרים כי במשך עשרות שנים מזמן תחילתה של החקלאות היהודית בארץ ישראל, עוד לא היה ברור לאנשי היישוב הישן החיוב להפרשת תרומות ומעשרות וחומרת איסור טבל.

מצווה זו של הפרשת תרומות ומעשרות, שכידוע, לא נהגה בזמן הגלות לא הייתה חלק משגרת יומם של אנשי היישוב הישן בירושלים, כך שבפועל היתה מציאות של אכילת טבל, שהוא איסור דאורייתא ממש. בעקבות כך עלה רעיון אצל הרב האדר"ת, חתנו של הרב קוק, לערוך כמעין אמנה, התחייבות פומבית, דומה לאמנה שנכתבה בימי עזרא הסופר, ובה מתחייבים אנשי ארץ ישראל לקיומן של מצוות התלויות בארץ, הרב קוק באגרותיו מברך על רעיון זה, אף כי בפועל לא נערכה האמנה (מועדי הראי"ה עמ' קצז).

סיפור מעניין, ומבחינתנו לימוד גדול, ייתכן מצב בו אנו שבים אל ארץ ישראל, אך תודעתנו הפנימית עדיין לא כאן, עדיין לא הפנמנו את הזכות הגדולה בישיבתנו אחרי אלפיים שנה על אדמה קדושה זו.

ט"ו בשבט מוקדש לעניינה של ארץ ישראל, אכילת פרות שנשתבחה בהם הארץ, נטיעת אילנות באדמתה, הזדמנות טובה לשוב יום בשנה לבירור עניין גדול זה, להעמקת תודעתנו הפנימית בדבר חיבורנו אל הארץ הטובה.

ט"ו בשבט שמח לכולן!!!

"העט הוא בן המחשבה המולדת הלימוד"/ הני מירב

למדני אלוקי / לאה גולדברג

למדני אלוהי ברך והתפלל,

על סוד עלה קמל על נגה פרי בשל,

על החירות הזאת לראות, לחוש, לנשום.

לדעת, לייחל, להיכשל.

למד את שפתותי ברכה ושיר הלל

בהתחדש יומך עם בוקר ועם ליל

לבל יהיה עלי יומי היום כתמול שלשום,

לבל יהיה יומי עלי הרגל.

 

התקופה הזו שבין חנוכה לפורים מאופיינת פעמיים ברצף השנה כתקופה

ארוכה, שגרתית, מעייפת...

יש מימד כזה במהלך של השנה שלנו.

אבל יש במימד הזה גם כח מיוחד ומסוגל לעורר דווקא מתוך ומכוחה של

השגרה הסתכלויות חדשות ותובנות מאירות.

כשרצף האירועים שוטף את יומנו, יש שמחה, יש רעננות וכוחות נפרצים

בטבעיות מן החוץ אל הפנים. החוץ מאיר אל הפנים, ומאפשר לנו בעזרתו

לפרוח, לגדול.

אבל כשיש הרגשה של שגרה, כשכביכול אין במה לאחוז מבחוץ, אנחנו מגלים

כי יש בתוכנו הכח למלא, לעורר לחיים, להתחדש.

ואז- כוח החיים הוא פעמים חזק יותר, חי יותר, מלא אף יותר מאשר  

כשהמלאות שורשה הוא בחוץ.

מתגלה חרות אינסופית "לראות, לחוש, לנשום.

                         לדעת, לייחל, להיכשל"

לא מתוך אירועים של חוץ, אלא מתוך אירועים של פנים. של כח שגדל, של

צמיחה אמיתית יציבה, לא תלויה בחוץ.

והאמת- שהטבע מאותת שזו זו העת לפריחה, זו העת לניצנים חדשים, לעלווה  

מחודשת, לרעננות האדמה- השורשים.

גם הקור לא מפריע לתהליך הזה לקרות. אט אט במתינות. וצריך עיניים  

לראות את ההתחלה, את האמצע, את הפריחה בשיאה.

וכך אין יום שהוא כתמול שלשום-

כל יום הוא ברכה חדשה שלי לעצמי, שלי לאלוקי.

נאחל שראש השנה לאילנות יהיה ראש השנה שלי לראייה חדשה, רעננה, טובה.

פריחות טובות,

תמר בן חורין מחזור ו' תש"ע

 

בעזרתו יתברך.

-מחשבות של שנה (וקצת פחות) אחרי-

לאחרונה יצא לי לחלוק עם חברה מחשבות על האולפנות בכללי ודרך החינוך שלהם, לא אשתף אתכם בכל הדיון. אך אחת מהמסקנות שהגענו אליה הייתה שהאולפנות ברובן לא מספקות כלים להתמודדות בהמשך החיים. ולפי דעתי האישית אף פוגמות בתהליך היציאה הבריא לעולם.

למדתי במקום מקסים, פשוט מקסים חם אוהב ומפנק. התרגלתי שהמורים עשו הכול בשבילי כפרט, וגם בכללי ככיתה. ניתן אצלנו מקום עיקרי לרגש בדת, והכול סבב סביב הרצאות מאלפות של חוזרים בתשובה, ערבי שירי נשמה עד אמצע הלילה (שנהוג לצאת מהם עם פנים אדומות) ושלל אירועים שכאלה סביב מעגל השנה. זה היה יפה כן, עוצמתי למדיי. אבל בפנים לא היה כלום. התברכתי בכיתה סקרנית ששואלת וחוקרת ואף אחד לא נתן לנו תשובות. ידענו שאין למה לשאול, אז כבר וויתרנו על האפשרות. לא הרגשתי בחיסרון מסוים אצלי כשסיימתי את התיכון, ידעתי שלכולן יש משבר כשהם יוצאות החוצה אל "הרחוב" . המלא בשלל טיפוסים שבאולפנא דאגו שלא נחשף אליהם. אך לא שיערתי מה אעבור, עד היום אני נחשפת להתמודדות שאחרי, ליציאה לחיים אם תרצו.

וכאן "נגה" נכנסת לסיפור. רציתי מדרשה שאוכל ללמוד בה בלי יותר מידי רגש,מצד שני גם לא להיות "תלמיד חכם". רציתי פשוט ללמוד ולהרחיב את הידע המועט שהיה לי. נכון, ידעתי לדקלם בעל פה את התשובות של הכוזרי והחבר, את סיפורי הבעל שם טוב בעיירות הקטנות, וכמה פרקים בתנ"ך (מה שלא ירד במיקוד), אך לא מעבר. רציתי להיכנס לתורה באמת, להבין מה עבר על החכמים שדנו בבית המקדש, קצת להרגיש באמת.

סגרתי שירות וקיוויתי לטוב, לא ידעתי באמת למה אני נכנסת. נראה שכל מי שבאה לנגה לא יודעה באמת למה היא נכנסת. השוק בתחילת שנה היה מהיר מאוד. "אנחנו לא אולפנא" הני הוסיפה מידי פעם, וזה כל כך נכון. נחשפתי לסוגי שיעורים שונים, זכיתי להרגיש מה זה צמא נכון ואמיתי: לחזור מותשת אחרי יום של טיול בשירות וללכת ישר אל הבית מדרש כי בשיעור שעבר עלתה שאלה של מישהי בסוף שמאוד עניינה אותי. וכנראה שהשיעור נקבל עליה תשובה, או נלמד עוד מקורות בנושא.

שמענו דברים נוקבים בשיעורים, שעיתים לא ידענו איך להתמודד איתם. אבל זה הפגיש אותנו מול עצמינו ומול האמונה האינדיבידואלית של כל אחת ואחת. למדנו במהלך השנה לגבש דעה ולשאול שאלות, לפעמים מצאנו את התשובות לבד, לפעמים נעזרנו במלמדים, ולפעמים לא מצאנו. אבל זה היה מקובל. למדנו (גם בדרך הכואבת) לקחת אחריות אמיתית על הדברים שלנו,ליזום בלי לחכות שיגידו.אני שמחה על הדעות שלי שזכו לראות אור יום במהלך השנה הזאת.

לא שהכול היה מתוק, חווינו משברים גדולים בשנה הזאת. אבל למדנו דברים שלא מקבלים במוסדות "האיכותיים" של הציבור שלנו. קיבלתי ידע שעוזר לי עכשיו, כשאני מתמודדת עם האמונה והדת שלי בלי מחנכים וסחנ"שי עידוד עד אמצע הלילה.

אז נגה הייתה שנה אחת, וההרהורים והשאלות שלאחריה גוברים בכמותם על השנה עצמה. אבל בהסתכלות לאחור אני יכולה להגיד, קיבלתי את הזכות וניצבה למולי מראה שמשקפת הכול את הרע ובעיקר את הטוב.

 געגועים- בוגרות מחזורי א' ב' ג' בנגוהות.

מה הדבר שהכי חסר לי במדרשה?? ה-כל... במיוחד היישוב הנפלא!!(נגוהות), הנופים המדהימים, האנשים היקרים שפגשתי שם, ומעל לכולם- עמית ועירית! כל כך הרבה דברים למדתי רק מהסתכלות מהצד עליכם כזוג, ואנשי עשייה ואמונה חזקה. כל דבר שחלמתם- הפכתם למציאות חיה ונושמת!

לימדתם אותי להכיר בכוחות שלי ולהוציא אותם לפועל.

חסרה לי גם החברה- המפגש היומיומי עם חברותיי היקרות.

דרישת שלום חמה לכוווווולכן!

בתפילה להצלחת כולכן בכל מעשה ידיכן- משפחה, תואר, זוגיות, פרנסה, חינוך.....

אוהבת ומתגעגעת תמיד!

ציפי פרל (קוניגסברג)

נגוהות הבוסטר (ההליכות לבוסטר בשבת) השקיעות המדהימות וקבלת שבת במצפור הקרוונים שלנו הג'מפי של משפחת הלוי (ושל המדרשה...) נסיעה לרחובות כל יום רביעי מסיבות פורים מדהימות!!! תיקון ליל שבועות עם גלידה באמצע הלילה

בלה רננה קרומביין

 

קבלת שבת במצפור :)

חגית שטראובר

מתגעגעת לתפילת ערב שבת במצפור...

מוריה מתנה

אני מתגעגעת וחסרה את השיעורים בעין אי"ה עם עירית. התבוננות והתעמקות בצדדים ורבדים שונים של דברים שאנו נתקלות בהם במציאות.

חסרה לי העצירה וההתבוננות כחלק מהותי בחיי היום יום.

רבקה כהן (מרמור)

 

ללימוד התורה מתוך שמחה ונחת (ואם תרצו - מתוך יישוב הדעת:) יחד עם חברות אהובות.

פשוט לאחר מכן אין הרבה הזדמנויות לכך...

אסתי בדני

 

 

מהנעשה במדרשה...   שבת בת עין- לפני כשבועיים יצאנו לשבת ביישוב בת עין, נפגשנו עם הרב אבינעם לשיחת פתיחה והתבודדות ביער, נחשפנו לאנשים מעניינים, ובעיקר למציאות מיוחדת מאוד... יום עיון לחנוכה-  ביום עיון לחנוכה השנה, הכנסו חידוש מעניין, ופתחנו פתח לדיון קבוצתי בין הבוגרות מהמחזורים השונים על התהליכים שעוברים על כל אחת בתקופה זו של חייה. הייתה חוויה מאוד משמעותית לכולן... עם וארץ- במסגרת שיעורי "עם וארץ", זכינו בשבועיים האחרונים לשמוע מפיו של האדם הגדול- בני קצובר (לשעבר יו"ש המועצה האזורית שומרון) סיפורים מרתקים על ראשית מפעל ההתיישבות בשומרון ועל הקשר המיוחד של ראשי ההתיישבות עם הרב צבי יהודה הכהן. סיום מחצית א'- בשעה טובה אנו מסיימים מחצית ראשונה במדרשה. ובשבוע הבא ייערך שבוע סיכום מחצית, ויוקדש ערב שלם לכל נושא. בין הנושאים: הדרך לבחירת מקצוע, טיול בהר כביר ופאנל סיכום עם המלמדים...